גם וגם

היום פגשתי עוד משפחה שעומדת לעזוב הכל ולטוס להודו לזמן בלתי מוגבל. כל פעם שאני שומעת על עוד מישהו שחי ככה או מתכנן לחיות ככה, אני מתמלאת התרגשות והשראה. זה אפשרי. זה קורה כל הזמן. זה יקרה גם לנו. התדר של הגשמת חלומות פועם בעולם בעוצמה, הקריאה להעיז להיות מאושרים נשמעת בבירור. הזמן הוא עכשיו.

ברור לי שלעזוב את כל הנוחות שבבית, השגרה, המשפחה, החברים, הרכוש, זה לא החלום של כולם. יש כאלה שזה הסיוט שלהם, וככל שנתקרב להגשמה אני בטח אזדהה איתם יותר ויותר. תכלס, אני לא בטוחה שזה מה שיעשה אותי מאושרת. אבל אני בטוחה שאני חייבת לעצמי לבדוק ולנסות. יכול להיות שאני אתבדה. יכול להיות שאני אסבול נורא מנוודות ואתגעגע לפינה משלי, עם נוחות מירבית וחברים שבחרתי בפינצטה. יכול להיות שזה דווקא ישחרר אותי ברמה כזאת שאני לא ארצה לחזור לעולם. ויכול להיות שזה יהיה שילוב מורכב או מסובך של הכל. סביר להניח.

כל מה שאני יודעת זה שמשהו התחיל לבעור בי ולבקש לצאת למסע כזה, והפעם אני נחושה להיענות ולהתמסר לדחף הזה. הרבה מחיי אני מעבירה בתחושה שאני חיה בתוך המטריקס, שיש איזו אשליה גדולה שאנחנו חיים אותה, ואני רוצה להתעורר. בניסוח הזה אני פתאום שומעת את הבודהיזם שלמדתי עליו כל כך הרבה בצורה אקדמית מרוחקת. ברור לי שיש דרכים רבות לצאת מהמטריקס, להגיע להארה, להתעורר. לכל אחת הדרך שמתאימה לה. אני גם פתוחה לאפשרות שההארה הזאת היא לא משהו קבוע, אלא דינמי ומשתנה. רמות שונות ומשתנות של עירות ושכחה, כמו עונות השנה או גאות הימים. הרי אי אפשר להיות ערה כל הזמן, גם לשינה תפקיד חשוב. מנוחה.

20160808_123933.jpg
פיצוי על היעדר תמונת השנצ מאתמול

מרגיש לי שאני מסתבכת עם עצמי במושגים ותיאוריות, ואני רוצה להוריד את זה למימד הממשות. אני שמחה על ההזדמנות שההתעסקות בזה נותנת לי כדי לאבק קצת את המוח האימהי הפשוט שלי. בחיי היומיום אין מקום למחשבות עמוקות מעבר למה לבשל שכולם ירצו לאכול ואילו פעילויות נעשה היום. זה גם סימן משמח ביותר לכך שהנה אני 8 וחצי חודשים לתוך האימהות לשניים בחינוך ביתי ואני לא במצב חירום. אני חוזרת, אני לא במצב חירום! בתקופה הזאת עם יולי עוד בכלל לא הבנתי שאני לא נושמת, לא כל שכן ניסיתי לעזור לעצמי. והנה עם ניל לא רק שאני נושמת יחסית סבבה, אני אפילו רוקמת חלומות ומזימות, וחושבת מחשבות מורכבות. יו גו גירל!

20160807_133016 crop.jpg
לא כל כך נורא במטריקס

כשאני קוראת את מה שאני כותבת לפני שאני מעלה לבלוג, הרבה פעמים אני מרגישה קצת בושה, כאילו אני מרמה את ציבור הקוראים שלי עם פוסטים שלא קשורים לכלום, מין רצף תודעתי לא ברור, ואיזה ערך הם כבר יקבלו מהגיגיי? אז נשימה עמוקה. הכל בסדר. לא "גם ככה אף אחד לא קורא את השטויות שלי", לא עוד. אלא "מה שיוצא זה מה שצריך לצאת, מי שזה נוגע בו יקרא".

ושוב אני בוחנת את עצמי: זה בסדר אם אף אחד לא יקרא אותי בכלל אף פעם? התשובה הכנה היא שאני אפגע ואתאכזב מזה. אבל למה? ולמה לא? הייתי רוצה לבחון למה חשוב לי שלא יהיה לי אכפת. האם זה ממקום שמבקש לבטל את האגו וההיאחזות בתשוקות (עיין ערך בודהיזם)? או ממקום פגוע שמפחד להיחשף ולהיות פגיע, אז עוטה שריון הגנה? החיוביות שולחת אותי לאחדות. אפשר גם וגם. גם התעלות מעל האגו וגם פגיעות מפוחדת. אני אחת ואני מורכבת מהמון, גם וגם.

2 תגובות על ״גם וגם״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s