דיכאון

עוד יום קשה. אוגוסט הזה… לא בא לי לכתוב. לא בא לי לחיות מחדש את הרגעים המכוערים שלי היום. הפוסט של אתמול הרגיש לי כמו לדמם מתוך פצע פתוח על המסך. זה החזיר אותי בזמן. פעם ככה הייתי כותבת. ניגשת לדף עם פצעים מדממים, ושופכת עליו את דם נפשי. יהיה מעניין לי לקרוא קטעים מפעם, לראות אם זה באמת הכל קורבניות מתבוססת ברחמים עצמיים, או שיש גם ערך. אוף, די. אני עושה את זה גם עכשיו. הרגלים ישנים מושרשים עמוק וקשה להצמיח ענפים חדשים, עלים ופרחים ופירות של חיוביות ואהבה ורכות כלפי עצמי. להוציא את הקושי והכאב שלי החוצה בכתיבה זה לא התבוססות ברחמים עצמיים. זה טיפול עצמי. וזה אומץ. זה קשה לי לראות, זה נראה לי מכוער, אבל אני אתאמץ יותר.

אבל נמאס לי להתאמץ. החיים האלה מרגישים לי כמו מאבק מתמיד, כל הזמן עבודה קשה ומאמץ וקושי. התחלתי להבין שזה קשור לרגישות שלי, בתקופה דיכאונית שלי בטיפול. אבל הדיכאון חלף ועברתי להתעסק בדברים אחרים. ועכשיו אני מזהה משהו ממנו חוזר. אני רוצה להגיד שזה לא מפתיע אותי כבר, שאני רגילה לזה שהוא תמיד חוזר, אבל אלף, זה באמת תופס אותי לא מוכנה כל פעם מחדש, ובית, יש משהו תבוסתני ושלילי באמירה הזאת, ואני ממשיכה להיאבק בשליליות בשארית כוחותיי. יש לציין שלדיכאון יש תופעת לוואי קשה של אובר דרמטיות. אבל יש לי את חוש ההומור שלי וזה נחמד.

אז את הפוסט הזה אני אקדיש לכלים שיש לי להתמודד עם כל השחור הזה, בתקווה שזה ייתן לי קצת השראה, ואולי אפילו יוכל לעזור למישהי אחרת מתישהו.

הדבר הראשון שעולה לי זה מה שנקרא self care, טיפול עצמי. בתור אימא לתינוק, יש לי מעט מאוד זמן לעצמי. טוב, על מי אני עובדת? אין לי בכלל זמן לעצמי. תינוק זו עבודה מסביב לשעון. אימא בחופשת לידה מברכת את אלוהים אם היא הספיקה להתקלח היום, לעשות פיפי בלי תינוק עליה או לאכול את האוכל כשהוא עדיין חם. צרכים בסיסיים הופכים להיות מותרות, יענו luxury. ואני הכי מתמסרת לתפקיד האימהי המקריב. אבל למדתי על בשרי מה המחיר של הזנחה עצמית פושעת, ואני שואפת ליישם את השיעור.

אז טיפול עצמי, מה זה? אני מניחה שעבור כל אחד זה כולל תוספות אחרות, אבל הבסיס הוא לדאוג לצרכים שלך. אצלי זה כולל לדאוג לאכול טוב ומזין ובזמן. תמיד לעשות פיפי לפני הרדמה. לדאוג לשעה שעתיים ביום של פניות. חשוב לי זמן של שקט. זמן של בהייה במסך, או קריאת ספר, או כתיבה, העיקר שאין מישהו ער שרוצה ממני משהו (זה סוד ההצלחה שלי, אני לוקחת את הזמן הזה כשניל ישן עליי).

wp-1470327167558.jpeg
אימא אחת עייפה ומדוכאת, לוקחת זמן לעצמה בתנאי שדה

קל להגיד, קשה לעשות. רק לכתוב את הרשימה הזאת מכניס אותי לדכדוך. אוכל מזין? פחח, הצחקתי את עצמי. כמאמר המם, ain't nobody got time for that. אבל אני מכירה בחשיבות של רשימות מסודרות ואופטימיות של צרכים, אז נמשיך.

מה עוד עוזר לשרוד דיכאון? חיוביות. לתת למחשבות השחורות קצת קונטרה, להדליק את האור שם בפנים. כבר דיברתי רבות בשבחה של החיוביות, שעשתה מהפכים של ממש בחיי. תמיד יש משהו טוב, בכל מצב הכי נורא שיכול להיות, יש צד חיובי, אפילו אם זה רק "היה יכול להיות יותר גרוע". זה סוג של אימון מחשבתי, לחזק את שריר החיוביות. מומלץ בחום. אגב, חברה טובה של חיוביות היא הכרת תודה, והיא מובילה אותי לנקודה הבאה.

גם לדיכאון יש מקום. הכי מעצבן זה לבוא למישהי בדיכאון, גם אם זה לעצמך, ולהגיד: "אבל תראי את כל היופי שבעולם! כמה מזל יש לך וכמה נפלאים חייך. יש אימהות שכולות וילדים רעבים" וכל השיט הזה. זה לא מעודד, זה מעצבן. תנו לי לרבוץ במרה השחורה שלי בלי להוסיף לי על זה גם רגשות אשם, בבקשה. אז אני מאפשרת לעצמי קצת זמן לשקוע בעצבות הזאת, זמן להיות עצבנית ולא נעימה ולא מכילה לאף אחד. מותר לי. זה סוג של מנוחה לנפש, מהמאמץ האינסופי של להיות בסדר ולהחזיק מעמד. אני נחה בדיכאון. אני מקווה להצליח להימנע ממנו פעם הבאה באמצעות יישום הכלים האלו מבעוד מועד, אבל עכשיו שהוא כאן, אני נותנת לו מקום של כבוד. בכל זאת חבר ותיק וזה.

6 תגובות על ״דיכאון״

  1. נראה לי שהסוד הוא לא לדבר על חמלה לעצמך, אלא להצליח להרגיש אותה. לא לתת לעצמך לחלק ציונים לעצמך "חיובי" ו"שלילי". הכל חיובי. גם עצב הוא חלק ממערכת שלמה של רגשות וזה כמו מזג אוויר שמחלף. עננים מופיעים ונראה קודר ואז הם מתפזרים ויוצאת השמש. השמש מחממת את המים ונוצרים שוב עננים וחוזר חלילה. הסוד הוא לקבל שזאת הטבעיות של הדברים. זו לא "את" שככה בנויה. הרבה אנשים בנויים ככה. מי עם מזג אוויר שמתחלף יותר תדיר ומי עם מזג אוויר טרופי…כמו במדינות שונות. זה לא הופך מדינה אחת ליותר חיובית מאחרת. זה פשוט מצביע על מזג אוויר שונה. קבלי אישור להיות מי שאת. אישור אמיתי ופנימי. לא כי ננזפת על ידי עצמך שזה לא בסדר -לא לקבל את עצמך- אלא פשוט כי כך הם פני הדברים ואת 100%.

    Liked by 1 person

    1. וואו, תודה! זה בהחלט חלק משמעותי מהעבודה שלי. אהבתי במיוחד את ההשוואה למזג אוויר ומקומו שונים בעולם. יש שם משהו שאני צריכה לחשוב עליו. אולי כל חיי חייתי באנגליה ועכשיו אני רוצה לתאילנד או קוסטה ריקה?

      אהבתי

  2. הי אהובה,
    קראתי את הפוסט.
    אז קודם כל כמובן חיבוק! את מדהימה ומהממת
    בדיוק כמו שאת, גם בדיכאון, ואני אוהבת אותך המון!
    וזה מדהים שאת ממשיכה במה שלקחת על עצמך ועוברת את דרך הקשיים.
    זה ממש מתחבר לי עם מחשבה שעלתה לי, שכמו שכתבתי לך, אנחנו חלק ממהפכת התודעה האנושית.
    שזה אומר שהדרך שלנו לעשות את המהפכה היא להסכים להיות אנושיות, לחיות את החיים כמו שהם, את היומיום בדרך שלנו, והפרטים הקטנים האלה- הם מה שמייצרים בסוף את השינוי הגדול.
    זאת לא מהפכה של מנהיגי מהפכה, אלא של אנשים שפשוט חיים את החיים שלהם, כמו שהם, בלי לוותר.
    והפוסט שלך ממש חיזק בי את התחושה הזאת!!!
    שככה בדיוק נראת מהפכה, ולא סתם מהפכה- זאת בדיוק שחלמנו עליה (:

    אוהבת
    דנה

    Liked by 1 person

    1. אהובה!
      זה בדיוק מה שחשבתי אחרי שקראתי את ההודעות שלך מהלילה. אני ממש מרגישה את השינויים הקטנים והגדולים, יוצרים בהדרגה מהפכות קטנות וגדולות, במיקרוקוסמוס הקטן שלנו וגם כמו גלים בעולם הגדול.
      איך מצאנו אחת את השנייה?! מזל!
      אני שמחה שאנחנו חלק מהמסע אחת של השנייה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s