פינת החפירה המוזמנת #3: חינוך ביתי

כשהתחלתי בכתיבת הבלוג, זיהיתי בעצמי את הרצון לייצר פה מעין דיאלוג בקטנה, שבו אני אוכל לשמוע מכם מה אתם חושבים על מה שאני כותבת, ושתוכלו לבקש ממני לכתוב על נושאים שמעניינים אתכם. הערכתי ששיתוף כזה יעודד אותי להתמיד בכתיבה וצדקתי. התגובות חשובות לי יותר משיכולתי להאמין (במידה שאפילו איכזבה אותי, אבל על זה כתבתי קצת בפוסט הקודם), וההזמנות לכתיבה מרגשות אותי. פינת החפירה המוזמנת השלישית מוקדשת ליסמין, המגיבה מספר אחת שלי! שביקשה לשמוע עוד על חינוך ביתי:

"אני מזדהה עם האידאולוגיות העומדות מאחוריי החנ"ב. הרצון לגדל את ילדיך במו ידייך, לא להפקיד אותם בידי זרים, להיות חלק גדול ומשמעותי מהיום יום שלהם, לקבוע את התכנים ואת הסגנון ועוד ועוד, באמת מזדהה. אבל!
מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח? כשחזרתי מחופשת הלידה של ירדן, אחרי תשעה חודשים, לא רציתי להשאיר אותה ולחזור לעבודה. עזר לי שקיצצתי אחוזי משרה, לא שלחתי אותה לגן והפקדתי אותה לפחות בחלק מהשבוע בידי משפחה אוהבת.
הזמן זז אחרת בבית ובעבודה. בעבודה אני פשוט נחה ומכייפת ובבית… בבית קשה בטירוף! ואני מאוד חופשיה איתה ונותנת לה לעשות כמעט כל מה שבא לה."

נתחיל עם דיסקליימר ברור ומובן מאליו, אבל עדיין חשוב שייאמר ויודגש: אני כותבת אך ורק על החוויות שלי, הניסיון שלי. כל משפחה זה אחרת, כל ילד זה אחרת, כל אמא היא אחרת, כל תקופה זה אחרת. כל מה שאני יכולה לכתוב עליו זה עליי, על הילדים שלי ועל עכשיו. אני אכתוב כמובן גם על העבר, אבל זה מהזיכרון. ההווה צובע הכל.

"מאיפה מגייסים את הסבלנות המטורפת והיכולת להכיל? לא לנוח?" שאלת השאלות. לגדל בבית את הילדים זה אומר (שוב, במקרה שלנו) להיות איתם כל היום, כל יום, כל הלילה, כל לילה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, בלי הפוגות בכלל כמעט. זה קשה בטירוף. זה מתחיל מ"חופשת" לידה, שבה את נזרקת למים העמוקים, בלי לדעת לשחות. לא ידעתי שום דבר על תינוקות או ילדים לפני הלידה, הייתי הכי קלולס שאפשר להיות, וזה היה ממש קשה ומפחיד. היום אני יכולה לומר שזה גם היה מצוין, כי לא היו לי תפיסות מגובשות מראש. באתי פתוחה ופעורה לעולם האימהות, מוכנה להתעצב יחד עם התינוקת שלי תוך כדי. העיצוב הזה היה קשה וכואב ובודד. אבל מהר מאוד גיליתי שאני מתפקדת יותר טוב בחברת אנשים, עדיף חברה עם תינוק. אז הלכתי ליוגה לתינוקות, והתחלתי שם עם אימא עם תינוק במנשא, והתחלתי לבוא אליה כמעט כל יום ולהעביר אצלה ימים שלמים וזה הציל אותי, וגם היתווה את המשך דרכנו בחינוך ביתי. כלומר, בשבילי, חינוך ביתי צריך להיעשות בתוך קהילה.

IMG_3052.JPG
האימא עם התינוק במנשא ואני נופשות

לבד בבית עם תינוקת זה מתכון לאובדן שפיות, במובן הכי מילולי. זה בכי בלתי פוסק (של שתינו), התקפי זעם בלתי נשלטים (שלי), אומללות וסבל ורגשות אשם וחרדות ודיכאון וכל טוב. זאת הייתה החוויה שלי בחודשים הראשונים. אני לא יודעת כמה אימהות צעירות מרגישות ככה, עד כמה זה נורא לכולן, אבל אני בטוחה בדבר אחד: זה לא פיקניק לאף אחת. זו המון עבודה קשה חדשה ומלחיצה ולבד. המון המון לבד. אחרי כמה חודשים כאלה, כל אישה שפויה הייתה מצפה בכיליון עיניים לרגע בו היא מפקידה את חבילת האושר הקטנה שלה אצל מטפלת אוהבת ומסורה, וטסה חזרה לחיים הנורמלים שלה, בלי כתמי חלב על החולצה, בלי פליטות בשיער, בלי חיתולים ובכי ושיעמום.

אבל אני אינני אישה שפויה. סתם, אני שפויה מאוד. אבל, כאמור, גיליתי את הסוד לחינוך ביתי בשבילי: חברה. אז התחלתי ללכת למפגשי חינוך ביתי, ולא מצאתי את עצמי שם בכלל. הייתי האימא המוזרה עם התינוקת הקטנה, וכולן היו עם ילדים ופעוטות. אז התחלתי לחפש אימהות לתינוקות שנשארו בבית, ואספתי לי אחת-אחת נשים מקסימות ומופלאות ומדויקות לי, והן היו השבט שלי, המשפחה שלי, התמיכה שלי. מה שמדהים זה שגם כעבור 4 שנים, כל החמש אימהות האלה עדיין חברות, עדיין מגדלות את הילדות בבית ועדיין מדוייקות לי, אפילו אם קצת התרחקנו גיאוגרפית. אני אוהבת אותן בכל ליבי. ואליהן הצטרפו עוד אימהות וילדים ובני זוג, וכולנו יחד במסע הזה. אני מתרגשת רק מלחשוב עליכם, חברים יקרים ואהובים. לא חושבת שהייתי שורדת בחינוך ביתי בלי השבט שלי, של בני אדם תמימי דעים ואוהבים. ואני אסירת תודה לכל אחת ואחת מהן ומהם.

IMG_20140614_081446.jpg
תמונה חלקית של השבט

אבל חזרה לנושא… אני חושבת שכאשר אנשים מבחוץ חושבים על חינוך ביתי, הם מדמיינים אימא בבית עם הילדים, מלמדת אותם כל מיני נושאים, מעבירה תכנים והפעלות ויצירות. וככל הנראה יש משפחות שזה באמת נראה ככה אצלם. אצלנו זה רחוק מהמציאות. חינוך ביתי אצלנו זה מחוץ לבית: אצל חברים או בגן שעשועים או בחוג או מתנס או בטבע. זה בראש ובראשונה משחק חופשי ואינטראקציה חברתית. יש מעט מאוד למידה, כפי שמקובל לחשוב עליה, ואין כלל למידה יזומה. אני לא יושבת ומלמדת את בתי שום דבר. אם היא מתעניינת במשהו, אנחנו מתעסקות בו, מדברות עליו, אבל אין באמת אג'נדה, מערכי שיעור, חוברות עבודה. יכול להיות שזה יגיע בהמשך עם הגיל, ויכול מאוד להיות שנישאר במתכונת כזאת של אנסקולינג לנצח. הנקודה היא שהחיים הם דינאמיים ואנחנו זורמים איתם. שום דבר לא חייבות לעשות. זה החופש שאני מאמינה שנכון לילדות שלי לגדול בתוכו. ושוב סטיתי.

20141220_194548.jpg
"שיעור" בחינוך ביתי

בעיקר כי אני מרגישה שהשאלות ששאלת לגבי סבלנות והכלה רלוונטיות לכל האימהות, לא רק בחינוך ביתי. אז אני אתייחס אליהן עכשיו בכלליות, ואולי עוד אחזור לחפור על חינוך ביתי בהמשך. אני עשיתי כזאת דרך ארוכה ומדהימה בתחום הזה של סבלנות והכלה, ממש מעוררת גאווה עבורי. וזה תכלס יכול לתפוס עוד פוסט שלם, אז אני אנסה לתמצת לעצות פרקטיות ופחות בסגנון של "אלה הם חיי". אני אפילו אכתוב רשימה ממוספרת, תראו, זה יהיה רציני כזה!

  1. בן זוג תומך. הדבר שהכי עוזר לי להמשיך לשרוד בשגרה השוחקת והבלתי אנושית זה ניק. וגם לנושא הזה מרגיש לי שמגיע פוסט נפרד שלם. אני זוכרת איך בחודשים הראשונים הייתי מגיעה לסוף כל יום שבורה ומרוסקת. הגב כואב מלסחוב אותה במנשא כל היום, הנשמה דואבת מהבכי שלה, רגשות האשמה שלי והתסכול של שתינו. כל לילה הייתי קורסת למיטה בבכי מעורר רחמים, מפחדת פחד מוות ממחר, והוא היה מחבק אותי או מלטף את השיער, ואומר מילים מחזקות ואוהבות. והוא היה רואה את הקושי שלי ואת המאמצים שלי, ומעריך את כל העבודה שאני משקיעה ונותן לי להרגיש שרואים אותי ואני בעלת ערך – שני הדברים הכי חשובים בעיניי. כמובן שהוא גם תומך נלהב בהנקה וחינוך ביתי והורות מקושרת, כך שנחסכו ממני ריבים על הנושאים האלה. והוא היה ההצלה שלי. הוא עדיין כל הדברים הנפלאים שתיארתי, פשוט במינון נמוך יותר עכשיו, כי אני פחות זקוקה.
  2. טיפול. הרבה לפני האימהות הייתי בגישה שטיפול נפשי/רגשי/פסיכולוגי/הוליסטי/ווטאבר זה משהו שכולם חייבים לעשות. מאז האימהות מחשבה זו רק התעצמה. לפנות זמן פעם בשבוע לעצור הכל ולהתרכז רגע בעצמי, באיך אני מרגישה, במה שעובר עליי, זה חיוני עבורי. וזה לא היה פשוט ולא אידאלי להגיע לטיפול עם תינוקת צמודה אליי, אבל לא יכולתי להיפרד ממנה עד גיל שנתיים. אז הייתי מגיעה לטיפול עם יולי, כמו שעכשיו אני מגיעה עם ניל, וזה היה זמן הכרחי לתיפקוד שלי. התמיכה שקיבלתי מהפסיכולוגית שלי, התובנות אליהן הגענו, המקום והזמן שמוקדשים רק לי ולמה שעובר עליי – פרייסלס.
  3. טיפול זוגי. מהר מאוד הבנתי שטיפול רק עבורי זה נחמד, אבל טיפול זוגי זה להיט. הזוגיות אחרי לידה נופלת פתאום לסוף הרשימה והופכת מוזנחת כמו הכלבה, שלפני הלידה הייתה מלכה. ומה שמזניחים, מת. אז הכלבה איכשהו שורדת באורח נס, אבל הזוגיות צריכה עזרה חיצונית. עכשיו, רוב גברים לא מגיעים סתם לטיפול, צריך להביא אותם בתחבולות שונות. התירוץ שלי היה שזה יהיה פגישה-שתיים, רק כדי לתת לו כלים להתמודד איתי כשאני בדיכאון. מאז עברו 4 שנים ואנחנו עדיין מגיעים כל שבוע-שבועיים לפגישה משותפת אצל הפסיכולוגית. אני בטוחה שלולא הטיפול, הקשר ביננו היה מתוח, טעון, מלא ריבים וכעסים ונושאים שמטוטאים מתחת לשטיח עד שהשטיח מתפוצץ ומקיא עלינו הכל.
  4. מודעות. עבודה של מודעות זה מה שעוזר לי להיות סבלנית ומכילה כלפי הילדים שלי וכלפי עצמי. עבודה של זיהוי טריגרים, כדי לדעת מתי אני עלולה לאבד את זה.לתפוס את עצמי לפני, ולהצליח לעצור, אחרי ולהצליח להתנצל, תוך כדי ולתת לעצמי אמפתיה. כשאני מצליחה להישאר במודעות, הכל נהיה יותר קל.

ולסיכום (כי אפילו את עצמי כבר עייפתי בחפירה הזאת), אני רוצה לחדד את הנקודה שהעלת ואיתה אני מסכימה בפה מלא: בבית קשה בטירוף! גם למי שבבית כל היום וגם למי שחוזרת מיום מפנק בעבודה, לכל אחת בדרכה שלה. להיות כל היום בבית עם הילדים זה מחרפן את השכל. אבל אני חושבת שגם לחזור מהעבודה (שזה עולם אחר של מבוגרים וזמן לעשות פיפי ולשתות קפה ושיחות נורמליות), זה קשה, כי את זקוקה לזמן הסתגלות למעבר, והילדים זקוקים לזמן פריקה של מה שעבר עליהם היום, והשלמת זמן עם אימא, וכבר נהיה מאוחר וצריך ארוחת ערב ומקלחות וסיפור ולישון והכל בלחץ, זה נראה לי עוד יותר קשה! אז כל אחת בוחרת את הקשה שנוח לה איתו, ועושה את העבודה שגורמת לקשה להיות קל יותר מדי פעם, וסולחת לעצמה שזה לא קל ופשוט וכיפי כמו שחשבתי שזה יהיה.

IMG_20131016_112937.jpg
לילדים זה דווקא כן פשוט וקל וכיפי

זה באמת לא קל בשבילי לגדל ילדים בבית. ואני חושבת שבשיחות חולין מצפים ממני לספר כמה זה קשה כדי שירגישו טוב עם הבחירות שלהן, או כמה זה קל לי כי אני סופר אימא אז זה נהיה לא רלוונטי להן גם ככה. אבל המציאות מורכבת. בסופו של דבר אני חושבת שהכל זה עניין של בחירה. כל אחת יכולה לעשות כל בחירה ולחיות איתה בשלום, ובלבד שזו בחירה מודעת, שהיא מרגישה שעשתה מרצון ולא מהכרח. כי ברגע שעושים בחירות חיים עצומות כאלה בצורה לא שלמה, אז עולים תסכולים. חינוך ביתי זו בחירת חיים שכל משפחה יכולה לקבל. קל זה לא. אבל אני מאמינה שזה שווה את זה, לפחות בשבילנו.

14 תגובות על ״פינת החפירה המוזמנת #3: חינוך ביתי״

  1. וואו! אני קוראת אותך ומרגישה שאת פשוט כותבת ומדייקת את כל התחושות והמחשבות שמתרוצצות בי מאז שנגה נולדה.
    מרגישה עכשיו את הצורך בחברה הולך ועולה ובהחלט מצליחה להרחיב לאחרונה את מעגל האימהות שנוח ונעים לי בנוכחותן.
    בן זוג תומך יש ואני מאד מנסה לעבוד על המודעות כרגע.
    הטיפול האישי והזוגי שהמלצת נשמע לי בהחלט כמו שהדבר שחסר פה.. מאז הלידה כל כך הרבה דברים צפים בי, שלא התעסקתי בהם בכלל בעבר והיום מעוררים בי כל כך הרבה שאלות ותחושות ואולי עזרה בעיבוד של הדברים יכול להקל.
    תודה רבה לך ואני אשמח לשמוע עוד ועוד ממך בנוגע לחינוך ביתי ובכלל ❤

    Liked by 1 person

    1. תודה לך! משמח אותי לשמוע ששיתוף החוויות שלי מהדהד לאחרות, זה נעים להרגיש לא לבד עם הקושי.
      זה בדיוק התפקיד של האימהות, להציף ולעורר תחושות ודברים רדומים, ולתת לנו הזדמנות לעבוד עליהם ולהשתפר.
      אני אשמח לכתוב על משהו ספציפי שמעניין אותך, אם בא לך להזמין פוסט חפירה!

      אהבתי

  2. You described new motherhood and the isolation so well. And the relieve of finding that circle of people that we all crave in that situation.
    Thank you for sharing. It gives new perspective for those of us that consider homeschooling or already have made that decision. 💜💜💜

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s