על תשומת לב וחשיפה

יש משהו שאני מנסה להבין בכל הסיפור הזה של הבלוג, משהו לא ברור בעליל. איך הגעתי לכתוב על חיי בצורה כל כך חושפנית באופן כל כך פומבי? אני, שלא משתפת שום דבר בפייסבוק, לא שמה תמונות של הילדים כמעט בכלל, לא כותבת על חוויות יומיומיות, שלא לדבר על אירועים מכוננים, כלום. אני? מה קשור עכשיו בלוג כזה? לא מסתדר לי בראש. אז אני מנסה לעשות לי סדר.

יש פה שני נושאים שונים שמתערבבים לי, חשיפה ותשומת לב. עם חשיפה כנראה אין לי בעיה. אני טיפוס פתוח וכנה, לא מרגישה שיש לי מה להסתיר ובטח לא סיבה להסתיר. להיפך, בשיחות עם אנשים אני מדברת בפתיחות וחולקת סיפורים אישיים, כחלק מתפיסת עולם ששיתוף חוויות אישיות זה חשוב. זה עוזר לאנשים להרגיש לא לבד בסיטואציות קשות, לדעת שעוד מישהו עבר את זה, לשמוע עצות וטיפים להתמודדות. זו עוד שליחות שלי בעולם.

אז למה אני נמנעת מחשיפה אישית בפייסבוק, מעוז הנחשפים? פה נכנס עניין התשומת לב. תמיד הרגיש לי קצת פתטי שכולם כל הזמן משתפים תמונות וסיפורים מהחיים שלהם, כאילו שזה מעניין מישהו. אבל בעצם זה כן מעניין, זה מעניין הרי גם אותי. אז מה עומד שם מאחורי הזילזול המתנשא הזה שלי בכלל האוכלוסייה (רגע לפני שאני גורמת לכולכם להתנכר לי)? יש בי חלק שחושש להודות בזה שאני רוצה וצריכה תשומת לב, שזה נראה לו בזוי להזדקק לה. באסה.

אבל הנה אני חדשה וחזקה, מאמצת את הצד הפגיע שבי, נותנת לו מקום ואהבה. מותר לרצות תשומת לב. זה אנושי וטבעי וכולם זקוקים לזה. הנה החיים שלי עכשיו סובבים סביב "אימא, תראי אותי! תסתכלי עליי! תסתכלי רק עליי כל הזמן!" ואני מקבלת את זה כחלק טבעי מההתפתחות של יולי. אז הנה גם לי מותר להנות מהמבט של החוץ עליי. גם בי יש ילדה בת 4 שרוצה שיסתכלו רק עליה. ולא צריכה להתבייש בזה יותר. ולא לבוז לעצמי ולאחרים שרוצים בזה. כמה משחרר!

ובכל זאת, הרי זה לא באמת העניין בבלוג. אני ממש לא כותבת פה בשביל תשומת לב, גם אם אני מקבלת את הצורך הזה כלגיטימי. אני כותבת בשביל עצמי, זה בראש ובראשונה העניין, ואין לי ספק בו. אז למה לפרסם בפומבי? נראה לי שפרסום כזה מייצר עבורי תחושת מחויבות. זה איזשהו האק שגיליתי על עצמי. אני אעשה הרבה יותר בשביל אחרים, בשביל עצמי אני לא אתאמץ. נשים את כמה שזה עצוב כשלעצמו בצד לרגע (ואולי ניגע בזה בהזדמנות אחרות), זה אומר בגדול שלעצמי הייתי מוותרת על כתיבה כל יום, הייתי מוצאת תירוצים ודוחה את העניין עד אינסוף. אבל כשזה פומבי, יש פה מין קריאת תיגר: challenge accepted!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s