אובדן העצמי ווירוס אכזרי

אחרי שלא כתבתי יומיים, פתאום קשה להביא את עצמי לכתוב. פתאום אין זמן ויש שפע תירוצים. לא הפעם. חלק מההתבגרות שההורות יוצרת, זו יכולת התמדה והתעקשות. הרבה יותר קשה לדחות דברים שחייבים לעשות. והכתיבה פה היא משהו שאני חייבת לעשות. זו הדרך שלי להחיות את החלומות שלי, את המחשבות שלי, את עצמי. כי אחד הקשיים הכי גדולים ומפתיעים ובלתי צפויים בשבילי במסע האימהות הוא האובדן המוחלט של עצמי. מי שהייתי לפני הלידה איננה עוד. ולא תחזור. אני חושבת שחלק גדול מהשנה הראשונה לאימהות מוקדש לאבל על מותה בטרם עת של מי שהייתי, של כל חיי כפי שהיכרתי אותם. וזה אבל כבד. כי, רבאק, את כל חיי עד לאותה לידה גורלית ביליתי בניסיונות למצוא את עצמי, לחפור עוד ועוד, עמוק יותר ויותר, בחיפושים אחר העצמי החמקמק הזה.

(הכתיבה המקוטעת הזאת מתסכלת אותי. אני לא יודעת אם זה ניכר, אבל כל כמה דקות אחד מהילדים צריך אותי. התחלתי לכתוב כשניל נרדם לשנצ. ואז יולי רצתה שאני אשחק איתה. וקשה כל פעם לחזור לטרנס של הכתיבה, בטח אם אני רוצה להוציא משהו עמוק ומשמעותי. אבל אלה התנאים ואיתם ננצח!)

2012-02-26 15.54.11.jpg
נולדות

אז הלידה של יולי בכורתי היא גם לידה מחדש שלי עצמי. אומרים שבכל לידה אישה מתה ונולדת מחדש, ונדמה לי שכולן חוות רגע בלידה שבו הן מרגישות שהן עומדות למות, זה כל כך עוצמתי. בין אם אלו מוות ולידה מחדש מטאפוריים או אנרגטיים, בסוף הלידה נולדת אימא, האישה החדשה שאני הופכת להיות, וזו הפתעה גדולה. אני חושבת שהקושי הוא שיש ציפייה חברתית ומופנמת ממני לחזור לעצמי של לפני הלידה. כולם עוקבים אחרי הירידה במשקל ומעירים כמה אני קרובה או רחוקה מהגוף של לפני הלידה. כולם שואלים מתי תחזרי לעבודה, לקיים חיים מקבילים של לפני ואחרי בו זמנית. אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל אילו הייתי יודעת שלא אחזור, אילולא הייתה בי הציפייה לחזור למה שהיה לפני, למי שהייתי לפני.

איך הגעתי לכתוב על כל זה בכלל? התיישבתי לכתוב מה עבר עליי בשבוע האחרון, להתלונן רבות וארוכות על שלשולים והקאות. והנה לכתיבה יש תוכניות משלה, יש את מה שמבקש להיכתב. אבל אני רוצה להתעקש ולכתוב את כל מה שהיה טוב בימים הנוראים האלה, ובאמת שהם היו זוועות עולם. אבל ביומיים הראשונים, כשרק ניל היה חולה והקיא את נשמתו ושילשל את חייו על כל הבית ועל כל כולי פעמים אינספור, הייתי ממש מצויינת. רכה וחומלת, עדינה ומכילה, סבלנית ונעימה. הייתי בשקט שלי, בביטחון שלי, לא מודאגת ולא סובלת יותר מדי, אפילו שהיו אלה ימים בהם ניק חזר מאוחר מהעבודה. והיינו אצל אבא שלי היקר, שעזר ותמך והחזיק את ניל בכל פעם שהייתי צריכה לנקות את הרצפה ולהחליף לעצמי בגדים. ואפילו לא הזיז לי כשהוא הציע בעדינות שאולי החלב שלי לא עושה לו טוב ובגלל זה הוא מקיא, או שאולי כדאי ללכת לרופא. והייתי ממש גאה בעצמי על הדרך שעשיתי. פעם הערות כאלו היו מוציאות לי את כל הביטחון מהמפרשים, ממש מערערות אותי ומלחיצות אותי. היום אני רואה את הדאגה הכנה והאיכפתיות שבהן, ובוחרת לקחת מהן אותן בלבד.

20160727_122532.jpg
אני כותבת את הפוסט הקודם עם תינוק חולה וילדה מול המסך

בסוף היום השני לשואת הווירוס האכזרי, יולי החליטה להצטרף לחגיגה בהקאה גדולה ומרשימה. עכשיו, אחרי יומיים עם תינוק חולה, היה לי ברור שאני לא אעמוד בתוספת הנפלאה הזאת, וביקשתי מניק שיישאר למחרת בבית. ניק המקסים הסכים מיד, אבל לא הבנו אחד את השנייה, כפי שקורה בכל ריב. הוא חשב שהתכוונתי שיעבוד מהבית, ואילו אני דמיינתי את עצמי מצליחה לנשום קצת בין ההקאות לשילשולים, ואפילו חלילה לנוח. אז לא כך היה. ולי כבר לא היו את אותם כוחות הכלה, וגם התחלתי להרגיש לא להיט, וגם הייתה לניל תאונת שלשול חמורה בבוקר בגן שעשועים שהשאירה אותי מצולקת נפשית. בקיצור, זוועות. ולסיום, הדובדבן שעל הקצפת, היה כמה שאני הרגשתי נורא בערב, הקאתי ושלשלתי באומללות אין קץ, ורק רציתי למות כבר. אבל במהלך היום הצלחתי לא לכעוס או לנטור לניק על זה שהוא צריך לעבוד, הצלחתי להבין שהוא באמת פשוט צריך לעבוד כי נגמרו לו ימי המחלה, והצלחתי לא להישאר בציפייה הלא ממומשת שאני אנוח היום. סך הכל, הצלחה גדולה.

הבוקר הגיע, והרגשתי טיפה יותר טוב, והלכנו לטיפול, ונסענו לאשקלון, והיינו במסיבת חתונה לחברים על החוף, וכשהלכנו לישון כבר הייתי בריאה. ובנימה אופטימית זו אני אסגור את הפוסט הזה, שאלוהים יודעת על מה הוא, אבל נראה לי שיצא בסוף בסדר. העיקר שכולנו בריאים, כמו שאומרים בפולניה.

20160729_194742.jpg
בריאים על החוף

5 תגובות על ״אובדן העצמי ווירוס אכזרי״

  1. שמחה שאתם מרגישים טוב. מאוד קשה להרפות מ"אני שוב לא אצליח לנוח". מאוד מאכזב. בעיקר באינטנסיביות של השהיה עם הילדים. מרגישה שלא נחתי שנה וארבעה חודשים. כן, גם אני רבע פולניה 😆
    נ. ב אם כי זה לא מדויק שלא נחתי, יוצא לי לנוח, בעיקר בעבודה. ואם בן זוגי בבית זה נחשב לנוח כי אפשר להתחלק. אבל הבנת את כוונתי המקורית… אני מדברת על high needs baby ועל אמא שמשתדלת להיות attached 😉

    אהבתי

  2. הכתיבה שלך מקסימה וסוחפת לקרוא עד הסוף…
    את כותבת באומץ ובכנות על האנושיות שבך והמקום הטוב שאת נמצאת בו משתקף.
    ממש נעים לקרוא אותך.

    Liked by 1 person

  3. את כל כך צודקת שבכל לידה נולדת אשה חדשה, זו שיולדת. עצוב היה לי לקרוא עד כמה הייתם חולים בזמן שאני הייתי בסיציליה, ולא השתתפתי בעזרה. אבא מוסר שהוא חשב שזו בדיחה טובה: "חלב מקולקל". אבל רק הוא מבין את חוש ההומור של עצמו…..

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s