פינת החפירה המוזמנת #2: שעמום למול הפעלה

כשהתחלתי את הבלוג, לפני שבועיים בסך הכל, הצעתי לכתוב על נושאים שמעניינים אתכן, וקיבלתי הצעות מעולות. הנה אחת מהן שנורית ביקשה.

"התמודדות עם יסורי מצפון. בעיקר בחנ"ב. להרגיע את האיש הקטן בתוכי שמציק לי ואומר שאם לא כל רגע אני מעסיקה את הקטנה, שאם סתם בא לי לשבת עם עצמי ושהקטנה תשחק וגם תשתעמם זו לא הזנחה אלה חלק בלתי נפרד מהגידול . שדווקא בשעמום הילד הופך ליצירתי וסקרן. וכו' וכו'."

יש פה שני נושאים נפרדים לדעתי. התמודדות עם ייסורי מצפון זה נושא כללי וגדול, קצת נגעתי בו בחפירה הקודמת. הנושא השני, ואיתו אני אתחיל, זה שעמום למול הפעלה.

הרבה נכתב בשבחי השעמום (ואני אוסיף לינקים רלוונטיים בסוף הפוסט), שהוא מפתח את המוח ויצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, וזה הכל נכון וטוב ויפה, אבל אני מזהה בשאלה הזאת תחום עיקרי אחר, וזה האחריות שלי בתור אימא בחינוך ביתי לספק לילדים שלי סביבה הולמת, גירויים מפתחים, ובעצם להתעלות מעל התנאים שהיו מקבלים בגן הכי איכותי, כדי להצדיק, בעיקר למשפחה המורחבת המודאגת, את הבחירה ההזויה הזאת שלי.

הבחירה שלי בחינוך ביתי היא חלק ממסע מרתק שהאימהות לוקחת אותי, להטלת ספק בכל האמיתות שקיבלתי כמובנות מאליהן, בכל בעלי הסמכות שחונכתי לציית להם (לא בבית הוריי, שגם הם ניחנו במידה בריאה של מרדנות, תודה לאלה). מסע של פקיחת עיניים, פתיחת מחשבה ושבירת גבולות ומוסכמות. האחריות קיימת, אבל התפיסה של מה חשוב לילדים ולהתפתחותם האופטימלית השתנתה בגדול.

2011-12-30 18.21.02
אני לפני מסע האימהות, חסרת מושג לגבי מה מצפה לי

הפוקוס שלי בתור אימא הוא לא בתוצאות והוכחות ותוצרים, אין לי את מי להרשים. הפוקוס שלי הוא בצרכים הרגשיים של ילדיי. ילדים לומדים ומתפתחים ולנו יש מעט מאוד השפעה על זה. תינוקות לומדים להתהפך, לזחול, להתיישב, להיעמד, ללכת, לדבר, לטפס, לקפוץ. כל כך הרבה דברים מורכבים וקשים, והם לא צריכים שום עזרה מאיתנו, רק שלא נפריע לתהליכים הטבעיים של התפתחותם. זה מה שאני דוגלת בו.

אז מה בכל זאת עושים? ואיך מייצרים תנאים אופטימליים? ומה זה אומר לענות על הצרכים הרגשיים שלהם? קודם כל לכבד אותם. כבוד זה אחד השינויים התפיסתיים המהותיים ביותר. תינוקות וילדים הם בני אדם ראויים ליחס מכבד מהרגע הראשון, ואפילו לפניו עוד בבטן. צריך לדבר איתם כמו לבני אדם, לספר להם מה קורה, לבקש את רשותם לפעול על גופם. אחד הדברים המתסכלים ביותר בחוויית התינוק לדעתי הוא שהכל קורה לך בלי שאתה יודע מה עושים לך. רגע אחד אתה משחק ברעשן, ופתאום הופ הרימו אותך, לוקחים אותך לחדר אחר, מפשיטים אותך, מכניסים אותך למים, מוציאים, מנגבים, מחתלים, מלבישים. בשביל תינוק רגיש כל זה יכול להחוות כאונס ממש.

עוד דוגמאות ליחס מכבד כשהתינוק גדל: לא להאכיל בכוח. לתת לו לבחור בעצמו מה וכמה לאכול. לתת לו לאכול בעצמו, להפסיק מעצמו. לכבד את האוטונומיה של גופו, לא להכריח לחבק או לנשק אף דודה או סבתא. לשים לב לסימני אי נוחות ולהציל אותו ממישהו שמדגדג יותר מדי, צועק יותר מדי או כל דבר אחר.

אלמנט חשוב נוסף הוא קבלת רגשות. מותר להרגיש את כל הרגשות. מותר לכעוס, מותר להיות מאוכזבים, מתוסכלים, עצובים, קנאים. מותר לשמוח ולהתרגש. לילדים יש זכות למצבי הרוח שלהם, בדיוק כמו למבוגרים. מותר ורצוי לעזור להם לזהות את הרגש, "אני חושבת שאתה כועס עליי".

IMG-20140401-WA0000
יולי מדגמנת כעס

אני מנסה לשים את האצבע על מה אני מרגישה שאני עושה כל כך טוב עם ילדיי. אני מחזיקה אותם במצב רגשי מאוזן. אני מזהה טריגרים פוטנציאליים להתפרקות, ומונעת או מקדמת את ההתקף, לפי הצורך באותו רגע. טריגרים כמו רעב, עייפות, פיפי, חפצים חשובים, טון דיבור, חדירה למרחב. אני רואה את המצב הרגשי של הילדים ויודעת מתי לקדם את ההתפרקות הצפויה, לעזור לבכי הנחוץ לפרוץ ולנחם.

(אוף, קשה לי להישאר מרוכזת בנושא. אני מרגישה שאני לא מצליחה לענות על השאלה, אלא זורמת לי עם התשובה למחוזות בלתי קשורים בעליל. אולי זה קשור לזה שאני כותבת בהמשכים כל היום, עם תינוק חולה על הידיים…)

אז "להזניח" את הילדה זה בהחלט חלק מהגידול. קצת קשה ליישם בילדה ראשונה, כי הנה החלטתי להישאר איתה בבית אז אני מרוכזת כל כולי בגידול שלה ואני מאוד רצינית ואחראית, אז אולי אסור לי לשבת חצי יום עם הטלפון, או עם הכלים הבישולים הכביסות? בטח שמותר. את יודעת שמותר, שזה חלק מהחיים. אם היה מדובר בילדה שלא מאפשרת לך פנאי, כמו ילדה מסוימת שלי שלא אנקוב בשמה, אז לא נראה לי שהיה לך ספק שמותר לך להזניח אותה לטובת זמן לעצמך, פשוט כי הצורך היה גדול כל כך שלא היה מאפשר למחשבות האלה מקום להיכנס. אבל ככל הנראה התברכת בילדה שאפשר להתחיל איתה משחק ואז להיעלם לעיסוקייך לכמה דקות, כמו ילד מסוים אחר שלי שאנקוב בשמו בשמחה, וזה נראה לך אולי אנוכי או מזניח או זורק זין. אז זה לא. זה חלק מהחיים, זה חיוני להישרדות בחינוך ביתי, נושא ענקי בפני עצמו.

כל הקטע הזה של להעסיק ילדות, לעשות איתן פעילויות מיוחדות ועבודות יצירה ודברים מקסימים שאימהות משקיעניות מפרסמות בפינטרסט, זה לא נחוץ! זה לא חובה ובטח שלא בלחץ או על חשבון זמן התאוררות. אל תבינו אותי לא נכון, זה אחלה וזה מגניב להשקיע ככה. אבל ביומיום שלי בחינוך ביתי זה ממש לא קורה וזה ממש בסדר. הכי הרבה יצירה שעושות אצלי זה להתמרח בצבעי גואש.

IMG-20141109-WA0000cropped
עבודת היצירה שלי

ילדות לא צריכות תעסוקה, הן צריכות פנאי וחופש להמציא לעצמן משחקים, לחיות בעולם של דמיון. המחלה הזו של להעסיק ילדים כל הזמן, זו מחלה של המסגרות, שם אין אפשרות אחרת. אבל בחינוך ביתי כל היופי זה שאין הכרח כזה. אפשר לזרום עם הילדות ולעשות מה שבא להן, כמה שבא להן, כמה שבא לנו, כולל לא לעשות כלום.

אני רוצה רגע להתייחס למשפט מעורר האימה "אימא, משעמם לי". אני מאמינה שזו דרכם של ילדים להגיד משהו עמוק יותר "אימא, אני בחוסר נוחות לא מוגדר". זה מהצד של הילד, ומהצד של האימא אני רוצה להציע הסתכלות חדשה על המצב הזה. זה נורא מלחיץ שבאים אלייך בטענות ומענות ומצפים ממך לפתור להם את כל הקשיים בחיים, ואולי אפילו מאשימים אותך במצב הזה. אז קודם כל, את לא קשורה לזה, לא אחראית לזה, לא אשמה. אין מקום לאשמה בסיטואציה הזאת. כפי שהניסיון בוודאי לימד אותך, אין טעם להציע הצעות לשלל פעילויות מביסות שעמום כי הם ידחו את כולן וישאירו אותך מתוסכלת עוד יותר. כי זה לא העניין. אין מחסור פתאומי בדברים לעשות בחיים. יש מחסור פתאומי במשהו אחר, וזה הגורם לאי נוחות. "אימא, משעמם לי" זו הזמנה לחיבור מחדש. זו התרעה, "אני מרגיש רחוק ואבוד, בואי תאספי אותי אלייך". אז לא להציע פעילויות, בטח שלא כאלה שלא כוללות אותך. להציע נוכחות, קרבה, מבט. להיות עם הילד בתוך מה שהוא מרגיש, עם כמה שזה לא נוח ולא נעים ומעורר אשמה ולחץ. לנשום עמוק ולהסכים לפגוש אותו בקושי שלו. שלו, לא שלך.

זהו להפעם, חפרתי אללה איסתור. על ייסורי מצפון אני אשתדל לזכור לכתוב פעם אחרות. מרוב שחפרתי, אני אדחה לחפירה הבאה את החפירה שהייתה לי מוכנה בראש עוד מאז החפירה הקודמת לגבי המונח חפירה והבעייתיות הפמיניסטית שבו. תגידו יפה תודה. ולילה טוב.

6 תגובות על ״פינת החפירה המוזמנת #2: שעמום למול הפעלה״

  1. סוף סוף הצלחתי להתחבר לאינטרנט ולקרוא. סהכ נהניתי לקרוא על מה עומד מאחורי החינוך הביתי. קצת קומם אותי עניין "אונס התינוק"… נו באמת… בתיאוריה הכל ורוד. המציאות מכתיבה לנו לפעמים קצת אפור.

    אהבתי

  2. ממש אהבתי שרשמת "לשים לב לסימני אי נוחות של התינוק. אם מישהו מדגדג אותו, צועק יותר מדי" וכו'. אני לפעמים בסיטואציה הזו ו" לא נעים " לי להעיר או להרחיק כדי לא להיות לא מנומסת. וזה מציק לי בפנים. פאק איט! מה שהם עושים הרבה יותר לא מנומס!!! 😠 שיתחילו להיזהר ממני…

    Liked by 1 person

    1. חחח נשמע מפחיד להתעסק איתך עכשיו! בפועל עימותים כאלה אני משתדלת לעשות בצורה מקרבת ועדינה, בייחוד מול בני משפחה בעלי כוונות טובות. זכורה לי במיוחד שיחה עם ניק לגבי דגדוגים של יולי… בסופו של דבר, אני מאוד רגישה והוא מאוד לא, וקשה לדעת עד כמה הילדה רגישה כמוני או כמוהו, אבל העדפתי לטעות לכיוון הרגיש…

      אהבתי

  3. חחחח דווקא המשפחה שלי בד"כ עדינה כפרה עליהם. התכוונתי יותר ל: שכן מעצבן, ילדים אובר-מתלהבים של חברים או סתם בגן שעשועים.

    Liked by 1 person

    1. אז מולם בהחלט יש מקום לשמור. במיוחד בגילאים גדולים יותר, חשוב שהבת שלך תדע שאת שומרת עליה ושמותר לה לא להנות מכל מגע או תשומת לב.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s