על אמונות מגבילות ואריות שואגים

כמה מהר נוצרות אמונות מגבילות. זה כאילו יש להן מסלול מהיר והן ישר מתקבלות, בלי מבדקי כניסה. פוסט אחד שכתבתי בערב, כשאני כבר עייפה וחסרת תאי מוח זמינים, והרגיש לי קצת לא מעניין, לא קשור, מאולץ, וכבר החלטתי שפוסטים שאני כותבת בערב הם לא מעניינים. ועכשיו ערב, אז למה בכלל לכתוב? גם ככה לא ייצא מעניין… הופה, למה ככה? מאיפה האמונה הבלתי מבוססת הזאת? מחשבות של דיכוי עצמי באות לי בקלות, מחליקות להן באלגנטיות לתוך דפוסים של זילזול עצמי, ערך עצמי נמוך, אי עשייה. כמה נפלא לתפוס אותן על חם, לעצור אותן בביקורת הגבולות החדישה ולהשיב אותן על עקבותיהן. אין כניסה לשליליות, תודה.

תראו, כבר כתבתי סופר מעניין ואפילו עם ערך כתיבתי לא רע בכלל. מגניב. ובכלל, כמות הפידבקים החיוביים שאני מקבלת על הבלוג עולה לי לראש, וגורמת לי להרגיש בעלת ערך. מדהים. אני, שתופסת מעצמי הכי לא מושפעת ממה שחושבים עליי אחרים, איך נפלו גיבורות? לא נפלו ולא בטיח. זה מנגנון חשוב בעמידה מול ביקורת ושיפוטיות, אבל פירגון ואהבה וחיזוקים זה סיפור אחר. וזה סיפור נפלא שכולנו שומעים מדי פעם, אם נקשיב טוב טוב לאוהבינו, אם ניתן לדברים הטובים להיכנס פנימה, לחלחל לתוך הלב דרך שכבות של גיר וכורכר והגנות ומחסומים. למה אנחנו נוטים לקבל בקלות רבה ביקורת ושליליות, אך בוחנים כל מילה טובה עלינו בשבע עיניים? יש פה בטח עניין תרבותי, גדלנו בחברה שבה המבט החיצוני הוא מבקר ושופט, דוחף אותנו להיות יותר ויותר הישגיים. אני מנסה לגדל את ילדיי להאמין בקלות לכל הדברים הטובים, תופסת אותם עושים טוב אומרים טוב מרגישים טוב, ומפנה את אור הזרקורים לטוב שבהם. תמיד יש חיובי, תמיד יש שיפור, תמיד יש טוב, ועליו צריך להסתכל ובו צריך להתרכז.

ובחזרה אלינו, אני ממש גאה בעצמי שאני נותנת לעצמי להנות ולהיות מושפעת מכל הטוב הזה שזורם אליי מכם דרך הבלוג הזה. אני גם נותנת לעצמי לחשוש מה יקרה אם זה יפסיק, מה יקרה אם זה ייגמר באכזבה גדולה? מותר לחשוש, ויכול באמת להיות שזה יוביל לכאב, אבל אחד השיעורים שאני עובדת עליהם הוא לחיות בהווה. וכרגע זה גורם לי לאושר, להרגיש אהובה ומוערכת וחשובה. וזה דבר מופלא שלא יכולתי לדמיין שיקרה מזה שאני אתחיל לכתוב את המחשבות שלי בפומבי, ומגיע לי להרגיש את כל הטוב הזה שאני מרוויחה בזיעת מקלדתי, זה שלי. ואין מקום לבושה, ואין מקום להקטנה עצמית. אני סוף כל סוף מוצאת מקום לקול שלי, נותנת דרור ללב שלי להיפתח ולעוף ולחלום. מקום שהפחד לא מעכב, ואני מתחילה להרגיש שהנה יש לי ייעוד והגשמה מעבר למשפחה שלי.

הבחירה בחינוך ביתי נתפסה בעיניי כוויתור על קיום במרחב החוץ, ויתור על קריירה והשפעה. במקומם יש בחירה לרכז את ההשפעה שלי למרחב המשפחתי, להשקיע את כל כולי בילדים שלי. קול קטן בראש אמר "אבל זה כל כך מגביל ומוגבל, זה טיפה בים", וקול קטן אחר ענה לו "אולי הילדים האלה יגדלו להיות משני עולמות, וההשקעה שלי תישא פרי דרכם". חשבתי שזה מספק אותי. אבל אם להיות כנה, זה הרגיש לי קטן למידותיי. אני בכל זאת אריה, ונולדתי להוביל, להקים, ליזום, לחבר, לשאוג ולפעול בעולם. אז זה בלוג קטן, וקוראיו הם חבריי, אבל הוא גורם לי להרגיש כל יכולה, הוא נותן לקולי להישמע ולקבל מקום בעולם, הוא מאפשר לי קרקע להגשמה וצמיחה. ואני שואפת לנצל אותה היטב.

wp-1469439930225.jpeg
מוציאה את האוצרות החבויים שלי לאור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s