אוויר איים חופשתי

ממה שקראתי בבלוגים של אנשים אחרים שעשו את הצעד הזה וחיים את החלום, לוקח שנה לחסוך מספיק כסף בשביל כזה טיול. שנה של חסכנות נשמעת לי מבאסת בתכלית הביאוס. אני רוצה ספונטניות! לקנות כרטיס ולטוס אתמול! אז החלטתי אתמול פשוט לדמיין שאני כבר שם. קמתי בשבת בבוקר, הקשבתי רגע לשקט ודמיינתי שאני בבונגלו על החוף. מיד נשמתי אחרת. אוויר איים חופשתי מילא לי את הריאות וחיוך מרוצה נמרח לי על הפנים.

IMG_20140202_141440448.jpg
אני בבונגלו על החוף, לפני שנתיים וחצי

הרי חופשה עם ילדים זה די דומה ליומיום שלי. אין זמן לעצמי, כל היום אני עובדת "אימא תשחקי איתי, אימא פיפי, אימא אני רעבה, ציצי חיתול, מנשא". אז הייתי לי בחופשה דמיונית מדי פעם במהלך היום, כל פעם שנזכרתי לקחת נשימה עמוקה של אוויר חופשה. שזו בעצם סוג של מדיטציה. יופי לי. אבל שבת נגמר וראשון התקרב וניק הולך לעבודה ואני נשארת עם הילדים ואין הפסקה ואין הפוגה. אז החלטתי להמשיך לדמיין חופשה, כי אם נטייל כאורח חיים, נצטרך לממן את זה דרך עבודה של ניק מדי פעם. אז דמיינתי שהיום ניק עובד מהמסעדה שבקצה החוף, ואני עם הילדים. זה הצליח בחצי הראשון של היום מדי פעם. היינו בנחל והיה מושלם. חם נורא, צל נעים, מים קרירים. יולי שיחקה בכלי חוף שמצאנו בשקית ליד עץ, ניל אכל כפכפים ואני זיהיתי הזדמנות פז וקפצתי למים לבד. לבד, בלי ילדים תלוים עליי, גופי חופשי ואני מרגישה לרגע מתוק כמו עצמי. הלוואי שהייתה לי תמונה להמחיש את הגן עדן הזה ולהוציא לכם את העיניים.

והרגע חלף. אני שמחה שהצלחתי לנשום קצת חופשה במהלך היום. עצובה על העצבנות ההולכת וגוברת שליוותה את המשך היום. ציפיתי שיהיה לי זמן לכתוב בבלוג במהלך היום. ציפיות הן שורש כל הרוע. אולי בגלל שזו ממש ההתחלה וההתרגשות גדולה, כל היום אני מנסחת לי בראש מה לכתוב. ואין שניה לכתוב שום דבר. בקושי לחשוב. וזה מתסכל, כי יש לי צעצוע חדש ואני רוצה לשחק בו כל היום! אז הייתי עצבנית בערב, וניל נרדם רק בתשע אחרי שבכה רוב הערב, ואין לי כוח עכשיו והעיניים שורפות לי מעייפות והרחמים העצמיים עולים על גדותם ומאיימים להטביע אותי.

במעבר חד אני פותחת פינה שאני מקווה שתהיה קבועה, פינת החפירה המוזמנת. מכיוון שאני יודעת הכל (אני מנסה להיגמל מציניות, אבל זה הרגל מושרש עמוק, תנו לי זמן), הזמנתי אתכם, קוראיי הנאמנים, להעלות נושאים שתרצו שאני אחפור עליהם, ואפילו זרמו איתי! פייר, התרגשתי. אז אורית הייתה הראשונה להעלות נושא שכזה והנה אני נענית. אך מאחר וחפירותיי פרצו כל גבול הגיוני, העברתי אותם לפוסט נפרד, שמא יתפקע הבלוג.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s